התרגיל הבא הוא חלק ב' שהתחיל במשימה 5. זוכרים...? גם הוא עשוי משני חלקים. וגם הוא, בעל מנת שיצליח, מחייב שלא תקראו את ההנחייה השנייה לפני שסיימתם לבצע את הראשונה. אני חוזר:

​

נא לא לקרוא את נקודה מספר שתיים בעמוד שלפניכם לפני שסיימתם לבצע על הצד הטוב ביותר את נקודה מספר אחת.

אז התאפקו. ואל תגללו מטה... (עשיתי לכם גם הפעם לטובת העניין אחלה רווח כדי שלא תתפתו בטעות.)

​

נקודה מספר 1:

 

שאלו את עצמכם וענו בכנות: ממה אתם מפחדים? הכינו בשלב זה רשימה בכותרות בלבד של פחדים אם יש יותר מנושא / תסריט אחד בעולם שמפחיד אתכם. לדוגמא:

​

א. "נחשים ארסיים" 

ב. "חרפה כלכלית"

ג. "להזדקן לבד"

​

חלק ב' של נקודה מספר 1:

 

עברו בנחת, כותרת אחרי כותרת, ותארו בנדיבות את תמונת הסיוט.

אני יודע... זה קשה. כשבאמת נכנסים לזה זה יכול להסעיר קצת את המערכת. אבל אני מזכיר לכם, אנחנו משחקים ביחד... זה כולה נייר... כולה מסך לבן ואנחנו בבית עכשיו על המקלדת. הכל בסדר. אנחנו "בסך הכל" רוצים להודות בכנות, ולו לעצמנו, מה ממילא מטריד את מוחנו מעת לעת. אנחנו רוצים פעם אחת לתאר את המפלצת/מפלצות שתפסו בנו כוח ועמדה. החלק הזה של המשימה, לא הולך לשנות כלום. אנחנו כבר יודעים את זה. אנחנו בסך הכל מתוודים על סרטים קיימים. סבבה?

​

אם בכל זאת זה נהיה קשה מדי, מסעיר מדי, למלא אחר ההוראה הזו אז תעצרו. תנטשו. העולם יסתדר מצוין גם אם תפרשו. ואם אתם רוצים לדבר אתי על כך באמצע כי זה מסעיר מדי – אז תתקשרו/תכתבו לי, ונדבר על זה. בכיף. הכל בסדר.

 

אבל... אם אתם סבבה עם המשימה הזו, אז פשוט תכתבו בכנות. העלו על הכתב את תמונת הסיוט ואל תניחו לה עד שנגעתם בשיא עוצמת הסיוט, שכמו אין גרוע ממנו.

 

אדגים למה כוונתי תוך שימוש בדוגמא עם הנחשים הארסיים:

​

"נחשים ארסיים"

​

אני מטייל בסבבה שלי בחורשות הכרמל. בתום לב אני מרים אבן ואז קופץ עלי נחש צפע ארצישראלי מצוי ומכיש אותי. הדופק עולה לי בשנייה למאתיים. כואב לי במקום ההכשה. מאוד. ואני מתחיל להילחץ ש-זהו זה, הלך עליי, זה הסוף שלי. אני מנסה לשמור על קור רוח אך לא באמת מצליח. איכשהו מגיע לאוטו. איכשהו נוהג לכיוון בית חולים קרוב, כי בינתיים הרעל כבר מתחיל לתת עבודה, ואני מרגיש גרוע יותר ויותר. נהיה לי חום. בחילה. צמרמורות. הראייה מטושטשת. אבל באורח נס אני מצליח להגיע למיון, רק שאני מתעלף בחניון. מוצאים אותי אחרי כמה שעות, מעוות לגמרי, קצף על פניי, ו... אני מת. כתוצאה ממותי הפתאומי, משפחתי עכשיו לבד. מוכה בהלם. הילדים גדלים ללא אבא. אשתי נכנסת לדיכאון. הם מסתבכים כלכלית. נזרקים לרחוב. ואז נוחתת עליהם פצצת אטום.

 

הבנתם...? אתם יורדים לסוף דעתי? אני מתכוון, ממש ללכת עם הסיוט עד הסוף... להיות אמיתיים ורציניים לגבי זה ולהתוודות עד שיא השחור של הפחד שאין גרוע ממנו. שאם מישהו שואל אח"כ: זהו? או שיש המשך עוד יותר גרוע? ואתם עונים בלי להתבלבל: לא. זה הכי גרוע שיכול להיות. זה שיא הסיוט.

 

חברים, אתם מוזמנים לעדכן אותי תוך כדי התהליך אם המשחק הזה נהיה לכם בלתי נסבל. יכולים בכתב ואף בטלפון אם אתם חשים צורך כזה. בכלל, למי שחושש להסתכל למפלצות כאלה בעיניים לבד בבית, אז שיעשה את זה כשבן/בת הזוג גם בבית והם מודעים היטב לאתגר שלקחתם על עצמכם ומוכנים בכל רגע לתת לכם חיבוק אוהב ולהזכיר לכם, שזה כולה משחק, שזה כולה נייר או מקלדת שאנחנו עובדים מולם כרגע ובסך הכל מספרים לעצמנו משהו שאנחנו בינינו לבין עצמנו כבר יודעים. טוב? 

​

הנה הרווח שהכנתי לכם כדי שלא תתפתו בטעות להמשיך לנקודה מספר 2 בטרם סיימתם עם נקודה מספר 1.

 

^

^

^

^

^

^

^

^

^

^

^

^

^

^

^

^

^

^

​

נקודה מספר 2:

 

ברכות ונצנצים! הצלחתם להעלות על הכתב רשימה נאה של סיוטים שחורים ונוראים בתיאור נדיב נטול צנזורה. בראבו!

המשימה כעת היא לשאול את עצמנו: "למה?"

למה זה כל כך גרוע בעינינו מה שכתבנו בסעיף הקודם?

למה הסיוט נחשב בעינינו סיוט? 

​

נמשיך עם הדוגמא:

 

למה זה כל כך גרוע שאמות מהכשת נחש ושמשפחתי תהיה לבד פתאום? מה כל כך נורא בזה בעצם?

על כך, אולי נבחר לענות כך: מזתומרת למה?! כי הם יתקשו בלעדיי ויהיו מסכנים נורא!

כן אבל למה...? אנחנו מקשים וממשיכים לשאול. מדוע זה סיוט מבחינתנו? אז שיתקשו ויהיו מסכנים! מה קרה? הרי השמש תמשיך לזרוח אתם או בלעדיהם. בין אם יש להם אוכל על השולחן ובין אם לאו.

הו! לא לא לא! אילו דיבורים נוראים! חס ושלום! טפו טפו חמסה חמסה!

כן אבל למה...? למה אנחנו מחשיבים את התסריט הזה בתור סיוט נורא כל כך?

מזתומרת למה? כי אני לא רוצה! אני פשוט לא רוצה שהילדים החמודים שלי יהיו מסכנים.

זה ברור שאנחנו לא רוצים... אבל אנחנו מנסים לברר כעת למה אנחנו לא רוצים... למה זה כל כך חשוב לנו?

מה למה? כי אני אוהב אותם! כי אני רוצה שיהיה להם טוב בחיים! כי אני רוצה לשחק אתם! לבלות אתם! לראות אותם גדלים! כי אני אוהב להיות מסוגל לנוע בחופשיות בעולם ולחגוג עם אהוביי. כי אני אוהב את שלמות גופי. והתמונה הזו, של גבר שכוב בעוויתות על האספלט בכניסה למיון מאיימת על האהבות והרצונות הללו, זה למה!

​

הבנתם...?

 

אז יאללה. קחו אוויר. ועיברו פחד אחר פחד ובכל פעם מחדש שאלו את עצמכם בכנות, מדוע זה כל כך גרוע בעינינו, אותה תמונת סיוט שעל הפרק? על מה היא מאיימת? מה הדבר היקר שהיא מאיימת ליטול מאתנו? איזה רצון היא עומדת לשלול? אל תפלו לשטנצים. אל תדקלמו. היו אותנטיים כאילו כל פעם זו הפעם הראשונה שאתם שואלים את עצמכם את השאלות הללו.

או במילים פשוטות, נסו לברר: איזו אהבה מסתתרת שם בקצה קצהו של הפחד...? 

 

בהצלחה!